גרינברגר סמואלס ליכטנברג אתל

אתל סמואלס נולדה בניו יורק בשנת 1920, בת יחידה למשפחת סמואלס. אביה, ישראל, שהיה מרדן מטבעו, גדל בבית חרדי, אך הנהיג בבית המשפחה שבארצות הברית תרבות דתית מודרנית. כך קרה שסמואלס למדה בבתי ספר שאינם מיועדים לאוכלוסייה היהודית באזור מגוריה.

סמואלס הייתה תמיד תלמידה מבריקה ומצטיינת, ועם תום לימודיה החלה ללמוד משפטים בבית הספר למשפטים של ברוקלין באוניברסיטת לורנס. נראה שהתגלגלה ללימודי משפטים ללא כל סיבה מיוחדת, ולימים סיפרה לבני משפחתה שהצטערה על בחירתה זו, ובמבט לאחור ראתה את עצמה מתאימה יותר לעבודה סוציאלית.
בתום לימודיה השתלבה סמואלס כעובדת זוטרה במשרד Carroad & Carroad בניו יורק בשנים 1946-1942. על אף חייה הנוחים בארצות הברית, חלמה לחיות ולהקים בית בארץ ישראל. לכן מיד כשקיבלה מהבריטים אישור עלייה, זכות נדירה ליהודי ארצות הברית, עלתה לארץ בגפה, כשכאן מחכה לה קרוב משפחה אחד בלבד.

סמואלס הגיעה לארץ היישר לבית מלון, לבשה בגדי חג וביקשה לצאת לטייל בתל אביב, בארץ הנכספת. בדרכה החוצה נתקלה בבעלת המלון, וזו הזהירה אותה שאין זה ערב לטיולים. אותה השבת תיקרא לימים "השבת השחורה" (29 ביוני 1946), ועל סמואלס נגזר לבלות את הלילה הראשון בארץ ישראל בוכייה בחדר זר. עוד באותו השבוע התגייסה סמואלס לשורות האצ"ל ועבדה כקריינית באנגלית, אך נאלצה להפסיק עבודה זו בשל חיפושי הבריטים אחר בחורה עם מבטא אמריקאי.

עוד בשנת עלייתה הראשונה פעלה סמואלס לקבל רישיון לעריכת דין בארץ. היא פנתה במרץ ללימודי עברית, והם היו לה קלים למדי. היא האמינה שמבטא הוא עניין של מנטליות, ולא הרשתה לעצמה להישמע זרה. יותר מכל החמיא לה כשהייתה מתרגמת סימולטנית בטקסים את דברי הנואם ואמרו לה שלא שומעים בדיבורה באנגלית את מבטאה העברי. סמואלס עמדה במבחן לעורכי דין זרים כבר בשנת
1947. היא החלה לעבוד כמתמחה אצל עו"ד מקס קריצמן ממשרד עו"ד זליגמן ושות' בתל אביב, ולאחר מכן אצל עו"ד פרסלר. משרדו של פרסלר היה למעשה מטה של האצ"ל, ושם עבודתה לא התמקדה בתחום המשפט אלא בפעילויות המחתרת. את הרישיון קיבלה במאי 1948.

זמן מה אחר כך נישאה סמואלס לבעלה הראשון, בנו ליכטנברג. יחד פתחו משרד עורכי דין קטן, וזו הייתה בעצם הפעם הראשונה שבה עסקה סמואלס בעבודה משפטית אמיתית בארץ ישראל. מנישואין אלה נולדו לזוג שתי בנות, הקטנה שבהן עם שיתוק מוחין. סמואלס עזבה את העבודה במשרד והקדישה את כל זמנה לגידול בנותיה. באותה העת עלו גם נישואיה על שרטון והיא התגרשה, אך כעבור זמן קצר
נישאה שוב. בעלה השני היה שמעון גרינברגר, בעל משק חקלאי באפקה, וממנו נולד לה בנה השלישי. המרחק מאפקה הקשה על סמואלס לשוב לעבודה סדירה כעורכת דין, והיא שבה לעבודתה רק כעשר שנים מאוחר יותר.

סמואלס נהגה לספר אנקדוטה שמעידה כנראה על יחס החברה לנשים באותה העת: כשילדה את בתה התבקשה למלא בטופס את עיסוקו של בעלה ואת עיסוקה.
כשרשמה עורך דין ועורכת דין כעסה עליה הפקידה ואמרה לה: "גברת, זה לא כמו רב ורבנית". סמואלס עצמה האמינה שתפקידה העיקרי הוא להיות בבית עם ילדיה, ואף הטיפה לכך בהזדמנויות שונות.

בשנת 1962 הקימה סמואלס עם עוד כמה משפחות את ארגון שתל"ם, ארגון הורים לילדים עם שיתוק מוחין. בשנת 1964 אוחד שתל"ם עם ארגון אילנשי"ל-פוליו, ויחד הפכו לאיל"ן, הארגון המוכר המטפל עד היום באלפי נכים נפגעי שריר ועצב.

סמואלס נתנה לאיל"ן לילות כימים כיועצת המשפטית של הארגון ועשתה את עבודתה כמעט בהתנדבות, אף שמצבה הקשה של בתה החולה מנע ממנה ליהנות משירותי הארגון.

בשנת 1964 התפרקו גם נישואיה השניים ומאז לא נישאה. באותה התקופה פנה אליה ישראלי שהכירה עוד בארצות הברית וביקש לפתוח עמה משרד שבו הוא יהיה מתמחה ולאחר זמן יהפוך לשותף. סמואלס שמחה על ההצעה, ולאחר כעשר שנים שבהן לא עבדה כעורכת דין שבה ופתחה משרד שעסק בתחום האזרחי, בהכנת צוואות וכו'.

מלבד פעילויות אלה שימשה סמואלס כשופטת בקרן ז'בוטינסקי המחלקת את פרסי מגן ירושלים, והייתה חברה בוועדה של הליכוד למען האישה. היא טענה שחשוב שנשים אמהות יתייחסו להיותן אמהות במלוא הרצינות. לשיטתה, חשוב שאם תקדיש את רוב הזמן לילדיה, בעיקר בהיותם קטנים. על כן סברה שנכון יהיה ששוק העבודה ייתן עדיפות לנשים מבוגרות שילדיהן גדלו. כך גם המעסיקים והמשק ייהנו מעבודה יעילה יותר של נשים שאינן צריכות להיעדר לעתים קרובות בשל מחלות ילדיהם וכדומה.

סמואלס נפטרה בשנת 2004.