התובע קבל כי בועידה החקלאית בחיפה, העליבו הנתבע באמרו כי הלשין על הפועלים בפני הממשלה. על כן התובע הזמין אותו למשפט על הוצאת דיבה.
הנתבע טען כי הוא באמת קרא לתובע מלשין כי הוא חושב שהתזכיר שנכתב למושל הוא מלשינות נוראה על כל הפועלים בארץ. הנתבע מתאר את התנהגות התובע באמרו כי פעם אחת לא הבין את הדברים כי הישיבה התנהלה באנגלית, פעם אחת אמר שהיה חייב לשתוק וכן הלאה. לטענת הנתבע כל אדם היה רואה בו מלשין. על יסוד הנאום באסיפת הנבחרים, השתיקה אצל המושל והמכתב הפרטי - הנתבע קרא לתובע מלשין והוא אינו חוזר בו מדבריו.
השופטים החליטו שאין צורך בהזמנת עדים נוספים כי שני בעלי הדין מסכימים ואין הכחשות. כמו כן, התזכיר, כפי שמתאר את תכנו גם התובע, הוא כתב מלשינות.
שתיקתו של התובע בעת קריאת התזכיר היא חטא ציבורי מבחינה אוביקטיבית והנימוקים הסובייקטיביים אינם מספיקים. עוד אמרו כי לנתבע לא היתה רשות לגנות את התובע כשקרא לו מלשין למרות שלא היה לו הרושם שהתזכיר נערך על דעת התובע. המכתב הפרטי והנאום באסיפה לא נתנו לנתבע יסוד להשתמש בכינוי מלשין.
לשם הגנת כבוד התובע ולשם נזיפה בנתבע - מספיק עצם ההערכה שנתנה בפסק הדין יחד עם פרסומו בשלושת העיתונים היומיים על חשבון הנתבע, ותשלום הוצאות משפט על ידי הנתבע בסך של 27 גרוש מצרי.

תוצאת ההליך:

​